אפריאט נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ

פסק דין

התובע עותר בתביעה זו כי הנתבעת תשיב לו את כספי התגמולים ששולמו לה על ידו ועל ידי מעסיקו בתקופה שלאחר המועד בו צבר התובע זכאות לקצבת זקנה בשיעור מירבי של 70% משכרו הקובע. נטען כי כספים אלו שולמו לאחר שהתובע צבר את תקרת ההפקדות וכי הנתבעת לא יידעה אותו על זכאותו להפסיק לשלם דמי ביטוח ממועד זה ואילך. הנתבעת מכחישה את טענות התובע ואת הסעדים הנתבעים על ידו.

על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת, וזו סוכמה ברשימת מוסכמות בדיונים מיום 5.3.12 ו-27.11.12. על פי תשתית עובדתית זו התובע הועסק בחברת הנסון ותפקידו בעשר השנים האחרונות שם היה של מתאם גבייה. הנתבעת היא קרן פנסיה ותיקה. בענין זה יש לציין כי הנתבעת טוענת כי היא פועלת בהתאם להוראות התקנון האחיד אשר נקבע לפי פרק ז1 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א – 1981 (להלן – התקנון). התובע לא הכחיש זאת.

עוד מוסכם על הצדדים כי התובע בוטח בנתבעת בתקופה 7/63 עד 5/10 בפנסיית יסוד וצבר 550 חודשי ביטוח. המועד בו צבר 420 חודשי ביטוח היה בחודש 7/99 ובמועד זה צבר את שיעור הקצבה המרבי אותו יכול היה לצבור, היינו 70% משכרו הקובע. התובע פרש לפנסיית זקנה בגיל 67, בחודש 6/10, ומעמדו כיום הוא של פנסיונר. טרם פרישתו לפנסיית זקנה, היה מעמדו של התובע בנתבעת של "מבוטח פעיל" כהגדרת המונח בתקנון. אין מחלוקת כי על זכויות התובע חלות הוראות התקנון שהיה תקף בחודש 6/10, הוא מועד פרישתו. מוסכם גם כי חישוב קצבת הזקנה של התובע התבססה על שיטת "שלש שנים אחרונות", היינו – השכר הקובע חושב על פי ממוצע חודשי של משכורות מבוטחות בקרן הפנסיה במהלך 36 חודשי הביטוח האחרונים, קודם למועד הפרישה.

מוסכם על הצדדים כי אין הוראה בתקנון או בחוק המחייבת את הנתבעת ליידע עמיתים על זכאותם להפסיק להפריש דמי תגמולים לאחר שצברו קצבה של 70%. המחלוקת נטועה בשאלה האם קיימת חובה כזו מכח חובת תום הלב. עוד אין מחלוקת כי על פי התקנון רשאי היה התובע למשוך את כספי הצבירה בסכום חד פעמי בטרם פרישתו או לחילופין לקבל קצבה חודשית, והתובע בחר בקצבה. אין מחלוקת כי התובע לא פנה במהלך השנים לנתבעת בבקשה לברר כמה חודשי ביטוח צבר וגם הנתבעת לא פנתה אל התובע במכתב שבו יידעה אותו על האפשרות להפסיק להפריש בחלוף 420 חודשי צבירה. עד כאן התשתית העובדתית המוסכמת.

התובע טוען כי על אף שצבר את מלוא הזכויות כבר בחודש 7/99 – היינו זכויות לקצבת זקנה בשיעור 70% מהשכר הקובע - נמשכו הפרשות שלו ושל מעסיקו לנתבעת עד לחודש 5/10 כולל, היינו עד לפרישתו לפנסיית זקנה. נטען כי אילו הפסיק התובע את ההפרשות קודם לכן, לא היה נגרע מבחינת חישוב שכרו הקובע, שכן לא היה הבדל מהותי בין ממוצע השכר בשלש השנים שקדמו ל-7/99 לבין זה שקדם למועד הפרישה. עוד נטען כי היה על הנתבעת ליידעו על האפשרות להפסיק להפריש דמי ביטוח בחלוף 35 שנות חברות בקרן. התובע טוען כי בכך שהדבר לא נעשה, הפרה הנתבעת את חובת הגילוי וגרמה לו נזק של הפרשה ביתר לפנסיית יסוד, מעבר לתקרת ההפקדות, נזק המסתכם לגרסתו ב- 155,684 ש"ח - שהם חלק העובד וחלק המעביד לתגמולים. על פי התובע, נגרמה לו גם עגמת נפש בגינה עותר הוא לפיצוי של 10,000 ש"ח. הנתבעת מכחישה את טענות התובע ואת זכאותו לסעדים הנתבעים על ידו. נטען על ידה, בין היתר, כי כל הנתונים הרלוונטיים גולו על ידה לתובע בדו"חות התקופתיים שנשלחו לו, וכי בכך מילאה הנתבעת את חובת היידוע, וכי כנגד תשלום דמי התגמולים בחודש 7/99 ואילך ניתנה לתובע תמורה ביטוחית.

הפלוגתאות הדורשות הכרעה בתובענה זו הן שלש. האחת, האם היה על הנתבעת – מכח חובת תום הלב המוטלת על צד לחוזה – ליידע את התובע כאשר סיים לצבור זכויות בחלוף 420 חודשים, כי הוא רשאי ממועד זה לבקש את הפסקת העברת חלק עובד לתגמולים. השניה, ככל שמוטלת היתה על הנתבעת חובת יידוע כאמור לעיל, הזכאי התובע להשבת חלק עובד ומעביד לתגמולים ששולם מהמועד בו צבר זכויות בגין 420 חודשים, או שמא – אין הוא זכאי כלל להשבה כאמור בשל כך שבחר לקבל קצבה חודשית אותה הוא מקבל כיום ולא בחר במשיכת סכום חד פעמי מהנתבעת טרם החל תשלומה של הקצבה החודשית. השלישית, זכאות התובע לפיצוי בגין עגמת נפש.

שמענו את עדותם של התובע אשר העיד מטעמו. מטעם הנתבעת העידה הגב' אסנת שושני, מנהלת מחלקת מידע בחטיבת הפנסיה של "עמיתים" המשמש כגוף התפעולי של קרנות הפנסיה הוותיקות שבהסדר, ביניהן הנתבעת (להלן – שושני). לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהובאו בפנינו, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להידחות.

ראשית לכל, יש לדחות את טענת התובע לפיה הפרשת כספי התגמולים לאחר חודש 7/99 – הוא החודש בו צבר זכאות לפנסיית זקנה בשיעור 70% מהשכר הקובע – לא הקנתה לו זכויות כלשהן (סעיף 9 לכתב התביעה). התברר בפנינו, וכך אנו קובעים, כי בכספים האמורים נרכשו עבור התובע בנתבעת כיסויים ביטוחיים שונים ובענין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת. הכיסוי הביטוחי הראשון היה העובדה כי המשך ההפרשות אפשר לתובע את עדכון שכרו הקובע, ככל ששכרו היה גדל בתקופה שלאחר חודש 7/99 (סעיפים 18-19 לתצהיר שושני). כך אכן קרה בפועל. לפי חישובי הנתבעת, שכרו הקובע של התובע במועד פרישתו עמד על 10,184.68 ש"ח והיה גבוה יותר בהשוואה לשכר הקובע אילו זה חושב בחודש 7/99 – אז עמד הנתון על 10,043.79 ש"ח, דבר שהביא להגדלת קצבת הזקנה ב-100 ש"ח (סעיפים 48-50 לתצהיר שושני). הנתבעת פירטה את חישובי השכר הקובע הן לחודש 7/99 והן למועד הפרישה (נספחים י-י"א לתצהיר שושני), וברי מחישובים אלה כי חישוב השכר הקובע לחודש 7/99 נעשה תוך התחשבות בערכים מוצמדי מדד. חישובי הנתבעת לא נסתרו. איננו מקבלים את טענת התובע (סעיף 4 לתצהירו) לפיה שכרו הקובע ב- 7/99 כאשר הוא "ממודד עד גיל פרישה" עמד על 10,3441.91 ש"ח, שכן התובע כלל לא פירט את האופן בו חושב נתון זה, ולא די בנספח 2 לתצהירו. נציין כי גם אם – כפי שטוען התובע - השתכרותו היתה כזו שלא חל בה עדכון באופן שלא היה הבדל כלשהו בשכר הקובע – בהשוואה שבין חישוב שהיה נערך לו הפסיק התובע להפריש תגמולים ב- 7/99 לבין חישוב שנערך במועד בו פרש בפועל – אין בכך לגרוע מהעובדה כי לתובע ניתן כיסוי ביטוחי בענין זה אשר היה בו כדי להגדיל את קצבת הזקנה, ככל ששכרו הקובע היה גדל. אף אם בפועל לא עלה שכרו הקובע של התובע, אין בכך כדי לאיין את עצם הכיסוי הביטוחי הנ"ל.

כיסוי ביטוחי נוסף שניתן לתובע, בא לידי ביטוי באפשרות למשוך בצורה חד פעמית כספים שנצברו על שמו, במידה והיה בוחר שלא לקבל פנסיית זקנה. זכות זו גם היתה עומדת לשאריו במידה והיה הולך לעולמו לפני שהחל לקבל קצבת זקנה. תשלום דמי התגמולים בתקופה שלאחר 7/99 הביא לכך שאילו נמשכו הכספים בצורה חד פעמית, היה הסכום שניתן למשוך אותו גדול מזה שהיה עומד לרשות התובע או שאריו אילו פסק תשלום דמי התגמולים בחודש 7/99. טענה זו של הנתבעת לא נסתרה (סעיף 43-47 לתצהיר שושני; סעיף 49 לתקנון).

כיסוי ביטוחי אחר שהוקנה לתובע מעצם תשלום דמי התגמולים לאחר חודש 7/99 בא לידי ביטוי באפשרות להבטיח כי צבירת חודשי הביטוח בגינם שולמו תגמולים – אכן תקנה לו זכאות לקצבת זקנה מהנתבעת. בענין זה טוענת הנתבעת – ומצאנו לקבל טענתה – כי התקנון משתנה מעת לעת. הפסקת תשלום דמי התגמולים ב- 7/99 יכולה היתה להביא למצב – אשר בסופו של דבר לא התרחש – בו עקב שינוי בתקנון החל במועד הפרישה לא היה התובע זכאי לקצבת זקנה מהטעם שהתקנון מתנה זאת בצבירת כמות חודשי ביטוח העולה על זו שצבר בחודש 7/99 (עדות שושני בעמוד 16 לפרוטוקול; סעיף 53 לתצהירה).

הנה כי כן, המשך תשלומי דמי הביטוח לאחר חודש 7/99 לא היה בגדר תשלום שאין בצדו תמורה ביטוחית. השאלה האם התובע מעוניין היה בתמורה הביטוחית שהעניקה לו הנתבעת בגין ההפרשות שבוצעו עבורו אחרי חודש 7/99, היא שאלה מובהקת של טעם והעדפות אישיות המשתנה בין מבוטח למבוטח, ובענין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת. הנתבעת לא אמורה היתה להניח כי התובע ירצה דווקא שלא להנות מהכיסויים הביטוחיים הנובעים מהמשך הפרשות התגמולים לאחר שצבר זכאות לקצבת זקנה בשיעור מירבי של 70% . עניין זה מסור לשיקול דעתו של התובע והיה עליו לפנות לקבלת ייעוץ מתאים במועדים שקדמו לעת בה החל לקבל את קצבת הזקנה. קבלת עמדת התובע - לפיה היה על הנתבעת ליידעו בכתובים או בדרך אחרת על האפשרות המוקנית לו להפסיק להפריש תגמולים לאחר חודש 7/99 - תחייב את הנתבעת, בפועל, ליתן ייעוץ פנסיוני לעמיתיה, דבר שנאסר עליה (סעיף 21 לתצהיר שושני; סעיף 5(ד) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכת סליקה פנסיוניים), התשס"ה – 2005).

אנו קובעים כי הנתבעת עמדה בחובת הגילוי שחלה עליה. זאת עשתה באמצעות משלוח דו"חות תקופתיים לתובע (נספח ה' לתצהיר שושני). התובע העיד כי קיבל דו"חות אלו מידי שנה (עדותו בעמ' 7 לפרוטוקול). הוא גם העיד כי הצליח לקרוא את הנתונים שבדו"חות (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 15-21). אנו דוחים את טענתו כי אינו יודע קרוא וכתוב בצורה מספקת (עדותו בעמוד 7 לפרוטוקול, שורה 15) שכן טענה זו לא עלתה בקנה אחד עם עדותו לפיה כן הצליח לקרוא את הנתונים בדו"חות שנשלחו אליו וגם לא עם תפקידו כמתאם גביה, תפקיד בו הועסק בעשר השנים האחרונות עובר לפרישתו. הדו"חות התקופתיים ששלחה הנתבעת כללו, בין היתר, נתונים על שיעור הקצבה באחוזים; מספר חודשי הביטוח; וכן כי מדובר בפנסיית יסוד. לפי הדו"חות השנתיים יכול היה התובע להסיק ללא קושי שמאז הדו"ח השנתי של 1999 עומדים הנתונים של "שיעור פנסיה לפרישה" ו- "שיעור פנסיה נוכחי" על 70%, היינו שהמשך תשלום דמי התגמולים לאחר 7/99 אינו מביא עמו הגדלה של שיעור הפנסיה מעבר ל- 70%. ככל שטעמיו והעדפותיו של התובע היו – כפי שהעיד בפנינו (עמוד 8 לפרוטוקול) – כי תשלום דמי התגמולים יביא להגדלת שיעור הפנסיה, יכול היה התובע ללמוד ללא קושי מהדו"חות שנשלחו בשנת 1999 ואחריה כי תשלום דמי התגמולים לאחר 7/99 אינו מביא לתוצאה כזו. ציפיה זו של התובע, שאין לה עיגון בשום מקור, וודאי לא בהבטחה שניתנה לו על ידי הנתבעת, היתה ציפיה לא סבירה כלל וכלל לאור הנתונים שהועברו לו על ידי מבטחים. לא היה צורך בהודעה מפורשת כלשהי של מבטחים מעבר לדו"חות השנתיים שנשלחו ודי היה בקריאה פשוטה שלהם.

התברר בפנינו, והדבר לא נסתר על ידי התובע, כי בגב הדו"חות התקופתיים שנשלחו לתובע הופיעו הסברים בכתב – בהתאם לדרישות אגף שוק ההון במשרד האוצר - שכללו הסברים בדבר נפקות הפסקת הביטוח בנתבעת (נספח ו' לתצהיר שושני; עדותה בעמוד 11 לפרוטוקול). לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי בעשותה כן, פעלה הנתבעת בהתאם להוראות החוק.

אנו קובעים כי די היה בנתונים אלו שנכללו בדו"חות שנשלחו לתובע, כדי להוות תשתית מספקת כדי שהתובע יפנה לקבל ייעוץ חיצוני, ככל שסבר כי יש צורך בכזה. לא היה מקום לחייב את הנתבעת לפרט בפני התובע את האפשרויות השונות העומדות בפניו בכל נקודת זמן במהלך תקופת ביטוחו אצלה, לרבות לא בחודש 7/99 עת השלים צבירת שיעור קצבה של 70% משכרו הקובע. אפשרויות שונות אלו הן רבות מספור ולשם כך קיים התקנון שהתובע מוחזק כמי שמכירו (ע"ע (ארצי) 1295/04 רזי – מבטחים (20.2.2005)). זאת ועוד, בדו"חות התקופתיים ששלחה הנתבעת לתובע צוין מפורשות כי הדו"ח כפוף לתקנות קרן הפנסיה (נספח ה' לתצהיר שושני; עדותה בעמוד 10 לפרוטוקול), כך שלא תישמע טענה מצידו של התובע כי לא היה מודע לעצם קיומו של התקנון. יש לדחות את טענת התובע לפיה היה על הנתבעת לשלוח לתובע העתק מהתקנון. הוברר בפנינו כי תקנון זה פורסם ברבים ולא נטען כי היתה לתובע מניעה כלשהי לעיין בו, למשל במשרדי הנתבעת (עדות שושני בעמוד 16 לפרוטוקול).

חובת היידוע שמבקש התובע להטיל על הנתבעת היא בלתי מידתית ועשויה לגרום למבוטחים נזק בשל כך שיסתמכו על יידוע זה – אשר אין לצפות כי יעלה כדי ייעוץ פנסיוני מלא האסור על הנתבעת – במקום לפנות לייעוץ מקצועי מתאים. בענייננו אין ללמוד מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שניתן בתיק ע"ע (ארצי) 1341/01 רפפורט – מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פד"ע לח 630 (2003)) (להלן – ענין רפפורט) ואנו דוחים טענתו זו של התובע. בענין רפפורט נפגעו זכויות העמיתה שם עקב אי גילוי מידע בדבר נפקות אי תשלום דמי ביטוח בתקופה מסויימת על רציפות הזכויות, מידע שהיה על המבטחת לגלות לאור העובדה כי בין הצדדים נכרת הסכם פרטני שדווקא אמור היה להבטיח רציפות זכויות. בעניננו לא נכרת בין התובע לבין הנתבעת הסכם פרטני כלשהו. זאת ועוד. בעניננו לא נפגעו כלל זכויות התובע, וודאי שאין לדבר על פגיעה בזכויות אשר התובע עשוי היה לסבור כי מגיעות לו מכח הסכם פרטני שחתם עם הנתבעת. זאת ועוד. בעניננו אין הנתבעת מסתמכת על תנית פטור כלשהי. את חובת הגילוי שהוטלה על הנתבעת בענין רפפורט יש להבין לאור הנסיבות המיוחדות במקרה שם אשר אינן מתקיימות כאן (ענין רפפורט, בעמודים 646-647).

מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה טענות התובע הן, במהותן, טענות הנטענות בדיעבד לאחר קרות אירוע מזכה. בענייננו האירוע המזכה הוא פרישת התובע המזכה אותו בפנסית זקנה, המשולמת לו בפועל. במסגרת חוזה הביטוח כאן, אין לקבל העלאת טענות בדיעבד מהסוג שמעלה התובע שכן הדבר חותר תחת עקרונות הביטוח. עצם העובדה כי במהלך תקופת הביטוח שמאז 7/99 ועד הפרישה המזכה בקצבת זקנה, לא בחר התובע למשוך סכום חד פעמי טרם הפרישה המזכה בקצבת זקנה או עצם העובדה שמאז 7/99 לא חל שינוי מהותי בשכרו הקובע לפי שיטת שלש השנים האחרונות – אין בה להקים כיום, בדיעבד, זכות להתנער מתנאי חוזה הביטוח שנכרת בין התובע לבין הנתבעת ולדרוש השבה של דמי התגמולים ששולמו מאז חודש 7/99.

אף אם היתה מתקבלת טענת התובע כי הנתבעת לא עמדה בחובת הגילוי – דבר שלטעמנו אין לקבוע כלל – לא ניתן היה לקבל את תביעתו שכן מדובר במשיכת כספים לאחר שהתובע החל לקבל כבר פנסיית זקנה, דבר העומד בניגוד לסעיף 48 לתקנון (סעיפים 38-39 לתצהיר שושני). גם אם היתה מתקבלת תביעת התובע להשבת דמי התגמולים ששולמו לאחר 7/99 – ואיננו מקבלים תביעה זו – לא היה מקום להשיב לו את חלק המעביד בתגמולים. זאת, משלא הוכח בפנינו כי המעסיק היה מסכים להפריש סכומים אלו לביטוח שונה מזה בו בוטח התובע בנתבעת.

לאור האמור לעיל אנו דוחים את טענת התובע כי היה על הנתבעת ליידעו על האפשרות המוקנית לו החל מחודש 7/99 להפסיק להפריש כספים לקרן פנסיה. מהטעמים שפרטנו לעיל יש לדחות את טענתו לפיה הנתבעת הטעתה אותו באופן המצדיק את ביטול החוזה בינו לבינה, מכח הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973. בשל כל אלו, דין התביעה להשבת כספי התגמולים ששולמו לאחר חודש 7/99 – להידחות. משלא מצאנו כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעת – יש גם לדחות את התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש.

אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת באי כוחה בשל הליך זה בסך כולל של 4,000 ש"ח אשר ישולמו לידי הנתבעת תוך 30 ימים מעת שיומצא לתובע פסק דין זה. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.